השנה הגשמתי חלום ישן

הנה סופסוף , בהיסח הדעת בין מחשבה למחשבה, התקשרתי לבית מדרש אלול

נעמה ענתה לי בפשטות, תבואי, תנסי

.ובאתי. פעם אחת ואז פעם שניה והיה ברור שהגעתי

?כמה למדתי? מה למדתי? האם זכיתי לפרור או שניים

.להמצא בנוכחותן של המילים, זה כל מה שבקשתי. והן היו שם עשירות ורוויות, נדיבות וממלאות

ברוב המפגשים, הרגשתי כמו אדם טובע בים, מאבדת את העשתונות,

עושה תנועות בלתי רצוניות כדי להשאיר את הראש מעל למים.

אחרי שנים בין אורות לצללים נדרשתי להתגבר על המרחק והפחד הגדול מיָם המילים, להתגבר ולהיות.

המפגשים באלול היו מורכבים מרסיסים, רסיסים קטנים של הבנה והתקרבות, רסיסי נהרה.

מחיוכים קטנים שברחו לי ברגעים שמילה הצליחה להתמזג בתוכי. כמו טיפה שנופלת והופכת לאחד עם הים.

כמה שמחתי למצוא שם עולם של אנשים ששואלים ולא מפחדים לגעת. בכל דבר.

פגשתי שם חכמים שאינם מנסים לשטח את החיים או להסתיר את הניגודים שמהם מורכבת מציאות חיינו.

למדתי  שם עם אנשים חכמים, סקרנים, פתוחים ונדיבים עד אין קץ.

וזכיתי למורה. הו איזו מורה. כן, אותה נעמה שקד שענתה לי לטלפון בפשטות, תנסי.

לציון סוף הלימוד, כל אחד סיכם בדרכו את הטבילה במסכת ברכות,

כמובן שאני הצגתי כמה תמונות, תמונות שצלמתי בטלפון, תמונות שצלמתי על הדרך, בתנועה

אם הייתי צריכה לתת כותרת לעבודה שלי היא הייתה “בין קודש לחול”.

אני אוהבת את המקום הזה בין קודש לחול, בו הקודש בחול והחול בקודש,  נדמה לי ששם קורים החיים.