״האמנות כמו התפילה, היא יד מושטת באפילה, החפצה לגלות את החסד, כדי להפוך ליד מעניקה״

פרנץ קפקא

L’art est, comme la prière, une main tendue dans l’obscurité, qui veut saisir une part de grâce pour se muer en une main qui donne

ב 30/09 נסעתי לפריז לתלות את התערוכה, פרי עבודה משותפת עם הסופרת דניאלה פינקשטיין

  Memoire De L’avenir עבודה שהוצגה בגלריה מקסימה בשם ״זכרון העתיד״

(כיצד לאהוב? התבוננות על ירושלים ועל אהבה (כל ההסבר בפוסט הקודם

העבודה כללה צילומים מירושלים וטקסטים, שכולם סיפורי אהבה, שמתרחשים ונובעים מעצם החיים בירושלים, לאו דווקא אהבות מאושרות או אהבות עם סוף טוב, אבל סיפורים שעמוד השדרה והכח המניע שלהם, הוא אהבה

זה היה די מאתגר למצוא דרך לשלב את הטקסטים ואת הצילומים ולתת להם מקום שווה בתערוכה, לכן היה גם קטלוג מתוק ויפה שעיצבה מארי ססיל מהגלריה, והוא מוצג בתערוכה במהדורה מוגבלת וחתומה

אחרי כמה ימים של עבודה אינטנסיבית, בשיתוף פעולה שלא חוויתי כמותו בימי, קמה התערוכה

קיר אחד של עבודות נבנה כולו סביב וידאו של חצאית מתנועעת בקצב איטי, מבחינתי זה היה המטרונום של התערוכה, קצב הטילטול של החצאית התווה את קצב ההתקדמות ואת קצב הנשימה של העבודה כולה, סביב החצאית היו שמיים מלאי ציפורים, ואנשים ספק אבודים ספק שקועים בהתבוננות מופנמת, אולי שואלים כיצד לאהוב

הקיר השני נבנה סביב סיפורה של וורדה, שאותו אביא בפוסט אחר, והוא היה יותר קצבי ועלילתי ומתייחס לטקסט עצמו

וידאו נוסף הדהד לתוך הוידאו של החצאית והיה בו צילום של ספר שמתנפנף ברוח, מנסה להעביר עמוד וחוזר אחורה, מדפדף  וחוזר. ובינינו (זה לא היה כתוב בשום מקום וכאילו לא היה חשוב, למרות שביני לביני זה היה חשוב) הספר פתוח על מסכת ברכות, שפותחת בעוד שאלה פשוטה וטריוויאלית כביכול

?מאימתי? מתי מתחיל הערב, מתי מתחיל היום

?ואני רוצה להוסיף, מתי מתחילה האהבה

ביום שישי 5/10 הייתה הפתיחה, באוירה חגיגית כמעט ירושלמית, עם חלווה, סוכריות דראז׳ה וצלחת גדולה של פירות והמון אנשים מאוד נחמדים שבאו לספוג קצת ירושלים בכל החושים. זה היה מרגש ומרחיב לב

?שיתוף פעולה ואהבה אמרנו

רציתי להכניס לפוסט הזה גם את התמונות מהתערוכה (תכלס) וגם סיפור של דניאלה אבל כל הרשימה הזו התארכה כבר מדי , אז המשך יבוא. ובינתיים תודה ענקית למרגלית ברייה ומארי-ססיל המדהימות מהגלריה, שנתנו את נשמתן ואת ליבן ותודה עוד יותר ענקית לדניאלה פינקשטיין שהייתה המנוע של כל זה ובלעדיה ממש לא, ובכלל החיים מזמנים דברים ולפעמים אפילו דברים טובים. אז לחיים

 מימין: מארי ססיל, מרגלית, דניאלה ואני