מאיפה להתחיל?

 לירושלים הגעתי בגיל 16 כשנועה יפת המורה למוסיקה של בית ספר לקחה אותנו לסיור צלילים בירושלים.

זה היה בימים בהם תלמידי בית ספר יכלו לישון באכסניה בעיר העתיקה, להסתובב בליל שבת במאה שערים,

ולהכנס לבתי כנסת כדי להקשיב לניגונים השונים. ישבנו אצל הקומפוזיטור יוסף טל בסלון עם חלון ענק שנפתח אל המדבר

האינסופי ולא האמנתי למראה עיני.

זאת הייתה אהבה ממבט ראשון. אמיתית ועזה וכך היא נשארה.

יש סופרת פריזאית ששמה דניאלה פינקשטיין. שהיא גם בת דודה שלי. וגם איתה למרות שלא נפגשנו 20 שנה מהרגע שנפגשנו

שוב, פנים אל פנים, דם אל דם, ידענו שנעשה משהו יחד. 

אז אמרנו בינינו, דניאלה ואני, נעשה עבודה על ירושלים, שהיא אהבה משותפת

ננסה להגיד משהו על ירושלים ועל אהבה

למרות, שלאנשים כרגע יותר מסתדר ירושלים–וקונפליקט, ירושלים–ואלימות, ירושלים–וקיצוניים

 ננסה דווקא להזכיר שירושלים היא (גם) מעָין, ממנו נובעת כל האנרגיה של העולם כולו, כולל האהבה

שירושלים תמיד מזמינה אותנו לחיות חיים של אמת, מחברת אותנו בעל כורחנו אל הנצח, אל העבר ואל העתיד.

על סף מדבר, באי נוחות קלה באינטנסיביות גבוהה.

גם כשאנחנו קונים עגבניות בסוף היום במחנה יהודה, גם כשאנחנו עובדים נורא קשה, נאבקים על קיומנו.

ירושלים משאירה את כולנו תמיד תיירים או אורחים, כי אין באמת אפשרות לדעת אותה, אפילו אם נהיה נורא אלימים

כי באמת באמת, כשאוהבים צריך לשחרר, צריך לתת לנשום, צריך לכבד את האופק האינסופי של האהוב

צריך להאמין

וצריך לעזאזל להיות קצת בשקט

אז אני צלמתי ואספתי צלילים וקולות, ודניאלה כתבה סיפורים יפים ועדינים 

קרן רוטשילד נתנה את אמונה

הגלריה המקסימה Memoire de L’avenir מארחת אותנו בנדיבותה

וכל זה קורה במסגרת שנת צרפת ישראל

אנחנו מביאות את האהבה שלנו לפריז.

,אז אם אתם בפריז בין ה-6.10 ל-3.11, הגלריה נמצאת באזור מקסים עם עוד הרבה גלריות נחמדות, וגם אם לא אהיה

(: התמונות שלי מאוד ישמחו לראות אתכם