“תצלמי את הברושים כמו שאני רואה אותם בכל בוקר”

קולין הזמינה אותי לצלם כמה זכרונות שלה, כדי שישאר לה תיעוד מצולם מהבית בו גידלה את ששת ילדיה, ושאותו היא תצטרך לעזוב בקרוב

זו זכות גדולה עבורי לעשות את זה בשבילה, בעצם זה בדיוק המקצוע שלי, אבל אף פעם אף אחד לא בקש ממני את זה באופן מפורש

אני מן כרטיס זכרון כזה שרושם בשביל אנשים את הרגעים החולפים

.שמזכיר להם מה שיש והיה להם למקרה ששכחו או ישכחו

החצר פראית ומלאת שכבות, כמו חפירה ארכיאולוגית

קולין לא מפלה אף צמח ומשקה גם את הסרפדים, מתיישבת קצת לרשום, גוזמת כמה ענפים, מזיזה מכאן לשם חפצים

“לא יודעת אם אקח את זה איתי, אם יהיה לי מקום, אם צריך. חתולים לא עוברים דירה”

 ?הבית עמוס לעייפה, מה עושים עם כל החפצים

?איך יודעים ממה אפשר להפרד

אני שואלת את עצמי , תוך כדי צילום, את כל השאלות האלה ולא יודעת לענות, ההארד דיסקים שלי מפוצצים, ברגעים שלי ושל אחרים

לא יכולה להפרד אבל גם לא ממש מבינה בשביל מה אני שומרת את כל זה