כשהייתי אמא צעירה, הייתי דוחפת את העגלה של עלמא מותשת מלילה בלי שינה, מתפללת שמישהו יכניס אותי לעגלה ויקח אותי לטיול

גם ביום צילומים בכולה, במקום לשכב על מיטת הטיפולים ולהתמסר לידיה חסרות הרחמים של איזבל, מצאתי את עצמי מאחורי מצלמה מנסה לתפוס את הרגע המכריע של הלחיצה המשחררת. מה מר הגורל הצלמי הזה, להיות תמיד הצופה  מהצד, זה שאחראי על הנצח ונראה מגושם וסובל עם החצובות והפלאשים שלו, בזמן שהכל קורה סביבו. טוב אולי הגזמתי טיפה. האמת היא שאני לא נמנית על חובבי המסאג’ים, ההפך, אני בדרך כלל בורחת מכל מגע שעלול לגרום לי להשתחרר, אבל במקרה הזה אני מודה, ואולי גם זה קשור לאימהות שסחטה ממני כל טיפה של כבוד עצמי, גם אני רציתי

ואז באה סדנת סיסטרס,ושברה אותי סופית.חזרתי עם המון רעיונות חדשים ומסעירים הביתה. אני רק רוצה להספיק קודם לעשות כביסה, לשטוף כלים, להכין אוכל לכל השבוע, לסיים את העיבודים לכולה וללכת….לישון

*”אין כמוני” כתוב על החולצות של המטפלות של כולה.

Sisters are doin’ it for themselves